ספרי ילדים ונוער על אוטיזם
הכלת השונה והאחר

יֵשׁ לִי אַח מְיֻחָד בְּמִינוֹ.

כָּכָה כֻּלָּם אוֹמְרִים.

חַיְכָן וְרָגִישׁ וּמְאוֹוֹוֹוֹד חָכָם,

וּכְבָר סִפַּרְתִּי לָכֶם שֶׁהוּא מְתוֹפֵף מְחֻנָּן, שֶׁיּוֹדֵעַ

לְנַגֵּן כָּל מַנְגִּינָה בָּעוֹלָם.

עַכְשָׁו הוּא בֶּן עֶשֶׂר.

קוֹרְאִים לוֹ דּוֹתָן, אֲבָל הַיְּלָדִים בַּשְּׁכוּנָה שֶׁלָּנוּ

קוֹרְאִים לוֹ "דּוֹתָן הֲנַפְנְפָן".

הֵם קוֹרְאִים לוֹ כָּכָה כִּי הוּא מְנַפְנֵף בַּיָּדַיִם כָּל הַזְּמַן. לִפְעָמִים הַיְּלָדִים קְצָת צוֹחֲקִים, אֲבָל דּוֹתָן וַאֲנִי

לֹא מִתְיַחֲסִים אֲלֵיהֶם.

הֵם פָּשׁוּט לֹא מְבִינִים.

​

כְּשֶׁדּוֹתָן לֹא מְנוֹפֵף וְלֹא מְתוֹפֵף, הוּא מְעוֹפֵף. 

בָּעוֹלָם הַדִּמְיוֹן.

הוּא מַמְצִיא סִפּוּרִים מְרַתְּקִים עַל יְצוּרִים דִּמְיוֹנִיִּים

וְאָז נִגַּשׁ אֶל אַרְגַּז הַתַּחְפּוֹשׂוֹת שֶׁלּוֹ, שׁוֹלֵף תַּחְפֹּשֶׂת

וּמַתְחִיל בַּהַצָּגָה.

פַּעַם, הוּא אַבִּיר עַל גָּמָל מְעוֹפֵף שֶׁמַּגִּיעַ לְהַצִּיל אֶת מַמְלֶכֶת הַמַּרְשְׁמֵלוֹ (אַל תִּשְׁאֲלוּ אוֹתִי מָה זֶה אוֹמֵר, אֲנִי רַק הַמְּסַפֵּר).

פַּעַם הוּא דְּרָקוֹן שֶׁמְּכַבֵּה אֵשׁ...

פַּעַם הוּא מְנַצֵּחַ עַל תִּזְמֹרֶת כְּלֵי נְשִׁיפָה שֶׁהַנַּגָּנִים בָּהּ רַק שׁוֹתְקִים וְלֹא מְנַגְּנִים שׁוּם צְלִיל, וּפַעַם הוּא מוֹרֶה פִּקֵּחַ שֶׁמֵּכִין בְּעַצְמוֹ אֶת הַשִּׁעוּרִים וְלֹא צָרִיךְ עֶזְרָה מֵהַתַּלְמִידִים (זוֹ הַתַּחְפֹּשֶׂת הָאֲהוּבָה עָלַי).

​

דּוֹתָן אוֹהֵב לְהַצִּיג הַצָּגוֹת וְתָמִיד טוֹרֵחַ לְהַזְמִין אֶת אַבָּא

וְאֶת אִמָּא, אֶת הַתֹּף שֶׁלּוֹ וְאוֹתִי לִצְפּוֹת בָּהֶן. לֹא תָּמִיד אֲנַחְנוּ מְבִינִים אֶת הַסִּפּוּרִים שֶׁהוּא מְסַפֵּר, אֲבָל בַּסּוֹף תָּמִיד עוֹמְדִים וּמוֹחֲאִים לוֹ כַּפַּיִם, וְדוֹתָן, בִּתְמוּרָה, מוֹדֶה לָנוּ בְּנִפְנוּפִים נִמְרָצִים.

​

אַחַר צָּהֳרַיִים אֶחָד, בִּזְמַן שֶׁדּוֹתָן וַאֲנִי הָיִינוּ עֲסוּקִים בַּוִּכּוּחַ מִי יִלְבַּשׁ אֶת תַּחְפֹּשֶׂת הָאַרְיֵה וּמִי אֶת תַּחְפֹּשֶׂת הַפִּיל, כִּי דּוֹתָן, כְּמוֹ תָּמִיד רָצָה אֶת שְׁתֵּיהֶן, נִשְׁמַע צִלְצוּל טֵלֵפוֹן. אַבָּא עָנָה. כַּעֲבֹר כַּמָּה רְגָעִים נִצָּב בְּפֶתַח הַחֶדֶר שֶׁל דּוֹתָן. הַפָּנִים שֶׁלּוֹ נִרְאוּ עֲצוּבוֹת.

"מָה קָרָה, אַבָּא?", שָׁאַלְתִּי בִּדְאָגָה.

דּוֹתָן נִצֵל אֶת הָרֶגַע כְּדֵי לַחֲטֹף אֶת תַּחְפֹּשֶׂת הַפִּיל מִיָּדַי.

"סַבָּא אָסָא הִרְגִּישׁ קְצָת לֹא טוֹב הַבֹּקֶר", אָמַר אַבָּא, "וְאִמָּא הִסִּיעָה אוֹתוֹ אֶל בֵּית הַחוֹלִים. עַכְשָׁו הוּא בְּסֵדֶר, אֲבָל יִצְטָרֵךְ לְהִשָּׁאֵר בְּבֵית הַחוֹלִים יוֹם אוֹ יוֹמַיִם  עַל מְנַת לְהִתְחַזֵּק".

אוֹי, לֹא! חָשַׁבְתִּי לְעַצְמִי.

"זֶה בְּסֵדֶר, אֶרֶז", אָמַר אַבָּא.

"הַגּוּף שֶׁל סַבָּא קְצָת נֶחֱלַשׁ וְהָרוֹפְאִים יַעַזְרוּ לוֹ לְהַרְגִּישׁ טוֹב יוֹתֵר. עַכְשָׁו הוּא רַק צָרִיךְ מְנוּחָה וְיוּכַל לַחֲזֹר בְּכוֹחוֹת מְחֻדָּשִׁים הַבַּיְתָה".

"נוּכַל לְבַקֵּר אוֹתוֹ?", שָׁאַלְתִּי.

"בְּוַדַּאי!", עָנָה אַבָּא. "סַבָּא יִשְׂמַח מְאוֹד. נוּכַל לְבַקֵּר אוֹתוֹ עַכְשָׁו".

"כֵּן!" קָפַצְתִּי מִיָּד מִמְּקוֹמִי. דּוֹתָן לֹא אָמַר דָּבָר, וְרַק הִבִּיט בַּחַלּוֹן, כְּמוֹ תָּמִיד.   

​

"אַתָּה בָּא?" שָׁאַלְתִּי אֶת דּוֹתָן, וּמִיָּד רַצְתִּי אַחֲרֵי אַבָּא כְּדֵי לַעֲזֹר לוֹ לְהָכִין סַלְסָלַת פֵּרוֹת טְרִיִּים לְסַבָּא. בָּחַרְתִּי אֶת הַפֵּרוֹת הֲכִי יָפִים, וְגַם הוֹסַפְתִּי גְּלוּיָה צִבְעוֹנִית וּמְקֻשֶּׁטֶת וְעָלֶיהָ בִּרְכַּת הַחְלָמָה מְהִירָה מִכֻּלָּנוּ.

"דּוֹתָן, בּוֹא. יוֹצְאִים", קָרָא אַבָּא מִפֶּתַח הַבַּיִת. דּוֹתָן לֹא בָּא.

"דּוֹתָן!, נוּ קְדִימָה!" – קָרָאתִי בְּקוֹל. הוּא לֹא עָנָה. אוֹף! עוֹד פַּעַם הוּא חוֹלֵם לוֹ??

"דּוֹתָן, מָה קוֹרֶה? מְחַכִּים רַק לְךָ!" קָרָא אַבָּא בְּחֹסֶר סַבְלָנוּת.

דּוֹתָן יָצָא מֵהַחֶדֶר שֶׁלּוֹ בְּחִיּוּךְ גָּדוֹל. אַבָּא וַאֲנִי לֹא הֶאֱמַנּוּ לְמַרְאֵה עֵינֵינוּ. דּוֹתָן הָיָה לָבוּשׁ חָלוּק לָבָן, סְטָטוֹסְקוֹפּ עַל צַוָּארוֹ וּבְיָדוֹ תִּיק רוֹפֵא.

"בְּחַיַּי, מָה זֶה?! הִתְחַפַּשְׂתָּ לָרוֹפֵא?" הִתְפַּלֵּאנוּ. 

"לֹא וָלֹא", הִכְרִיז דּוֹתָן בְּחִיּוּךְ רָחָב, הוֹצִיא מִן הַכִּיס כַּדּוּר סְפוֹג בְּצֶבַע אָדֹם וְהִרְכִּיב אוֹתוֹ עַל הָאַף.

"אֲנִי לֵיצָן רְפוּאִי! כֵּן,כֵּן, אֲנִי הוֹלֵךְ לְהַצְחִיק אֶת סַבָּא כָּל כָּךְ,

עַד שֶׁיַּבְרִיא".

אַבָּא וַאֲנִי פָּרַצְנוּ בִּצְחוֹק גָּדוֹל.

"זֶה אַדִּיר!" קָרָא אַבָּא. "רַעֲיוֹן מְצֻיָּן!" הוֹסַפְתִּי, וּמִיָּד רַצְתִּי אֶל אַרְגַּז הַתַּחְפּוֹשׂוֹת לִרְאוֹת אִם יֵשׁ תַּחְפֹּשֶׂת

שֶׁמַּתְאִימָה גַּם לִי.

חִפַּשְׂתִּי וְחִפַּשְׂתִּי, הָפַכְתִּי אֶת כָּל הָאַרְגָּז. אוּלַי כַּבַּאי? מָה פִּתְאוֹם! נְהַג מֵרוֹץ? לֹא מַתְאִים בִּכְלָל. מְכוֹנַאי...? 

דּוֹתָן הוֹצִיא מֵהַכִּיס כַּדּוּר אָדֹם נוֹסָף

וְהִרְכִּיב אוֹתוֹ עַל הָאַף שֶׁלִּי.

​

"מָה, אַתָּה רוֹצֶה שֶׁגַּם אֲנִי אֶהְיֶה לֵיצָן רְפוּאִי?" צָחַקְתִּי, "אֲבָל אֵין לִי חָלוּק וְתִיק כְּמוֹ שֶׁלְּךָ".

"לֹא צָרִיךְ", חִיֵּךְ דּוֹתָן. "תִּהְיֶה שָׂמֵחַ וּמַצְחִיק. זֶה מַסְפִּיק".

שָׁאַלְתִּי אֶת אַבָּא, אִם הוּא מוּכָן לְהַשְׁאִיל לִי אֶת אַחַת הָעֲנִיבוֹת שֶׁלּוֹ, וְאַבָּא רָץ לַחֶדֶר שֶׁלּוֹ וְחָזַר עִם עֲנִיבָה אֲדֻמָּה עֲנָקִית, מְנֻקֶּדֶת בִּנְקֻדּוֹת צְהֻבּוֹת.

עֲנִיבָה מַמָּשׁ כְּמוֹ שֶׁל לֵיצָן, צָחַקְתִּי לְעַצְמִי. שָׁלַפְתִּי מֵאַרְגַּז הַתַּחְפּוֹשׂוֹת זוּג מִשְׁקָפַיִם עֲנָקִיִּים וְהִרְכַּבְתִּי עַל פָּנַי.

עַכְשָׁו מַמָּשׁ נִרְאֵיתִי מַצְחִיק. דּוֹתָן וַאֲנִי הִבַּטְנוּ זֶה בָּזֶה וּפָרַצְנוּ בִּצְחוֹק גָּדוֹל. אָחַזְתִּי בְּיָדוֹ וְיָצָאנוּ לִמְשִׂימַת רִיפּוּי מְיוּחֶדֶת...

​

​