ספרי ילדים ונוער על אוטיזם
הכלת השונה והאחר
(או פשוט: הסיפור על סבא אפרים)
חַגִּית אַהֲרוֹנִי
"היכונו, היכונו, תושבים יקרים! תחרות הפסטה השנתית של מושב אבירים, בחסותו האדיבה של מורדי שיפוץ, חידוש ומכירת אמבטיות ומקלחונים לסטונאים וליחידים, החרושת 1, איזור התעשייה, מושב אבירים, יוצאת שוב, זו השנה השלוש עשרה, לדרך!" נשמע קול קורא מתוך הגג המדבר של האוטו של מורדי שיפוץ, חידוש ומכירת אמבטיות ומקלחונים, לסנאים וליחידים, החרושת 1, איזור התעשייה, מושב אבירים, ועכשיו, חדש! דוש אנטי-פלוץ במגוון צבעים.
ואם קיים במקרה עוד אדם בעולם או בארץ או במושב ליד, שלא שמע על התחרות, אזכיר שמדובר באירוע הגדול והחשוב ביותר בשנה, יותר מט"ו בשבט ואפילו מראש השנה, יותר מיום הדבורה הבינלאומי, יותר אפילו מאסיפת התושבים החודשית במועדון הקהילתי. אולי - אולי רק פחות מיום ההולדת שלי, אבל זה, מן הסתם, כבר לא בשליטתי.
אז זה למי שגר ברחוב שליד הירח ולא שמע.
ולמי שכן שמע, אני קורא להגיע בהמוניו, להריח וגם לטעום. הנה, קחו עיפרון ודף והתחילו לרשום. לאט: תחרות הפסטות שלנו יוצאת לדרך ביום ראשון הבא - הבא באולם הישיבות המשופץ של בניין המועצה. המנצח יזכה במים חמים במקלחת במשך שנה!
מודה, אני מתרגש. אין יותר כיף מדילול... מזילזול פסטה. מ-ל-ז-ל-ו-ל פסטה. רגע, בעצם יש. להכין פסטה. ואני, אם יורשה לי להעיד על עצמי במלוא הצניעות (אבל תשאלו גם את מי שאתם רוצים, אפילו את ההורים שלי, את אורה או את הדודים) מכין את הפסטה הכי טעימה שטעמתם בחיים. כלומר, שלא טעמתם, וחבל, אתם מפסידים. חוץ מזה, מי שמכיר אותי יודע, שאני אף פעם לא מגזים. לכן, אחרי מחשבה מחושבת ושקילת שיקולים, וכן כן, גם לאחר - ואני לא מתבייש להודות - אימונים מאוד מאוד מפרכים, החלטתי גם אני להגיש מועמדותי לתחרות ולנסות את כישוריי העולים במוקדמות, ואתם כווווווולכם, מוזמנים להחזיק לי אצבעות במקצה הראשון - שמנת פטריות.
אני יודע, אני יודע, תשאלו ובצדק, מה הקשר בין פסטה לשמנת לפטריות? אין קשר. גם אני מסכים שמדובר בשילוב מוזר שנולד בטעות, אבל זה מה שהוחלט על ידי מארגני התחרות. לכן, שלא יהיה ספק, אגיש את המנה לפי הכללים אבל אוסיף משלי גם כמה מרכיבים... יצירתיים. רמז: יש לזה צורה וטעם של ענבים. ששש... אסור שזה יתגלה למתחרים האחרים.
ובכן, לסיכום, אני מכריז בזאת כי אני, עבדכם הנאמן, השף אהרוני הקטן, לא רק מתכוון להכין את הפסטה שמנת פטריות (וענבים) הכי מעולה בעולם, אלא גם להיות הזוכה הצעיר ביותר שניצח בתחרות הפסטה של מושב אבירים בחסות מקלחונים, עכשיו בצבעים, לא כולל הכנה לברזים.
האמת, תמיד ידעתי שיש לי כשרון. פשוט, לקח קצת זמן עד שהכשרון ידע שיש לו בטחון. ובבטחון אני אומר: הכשרון שלי רוצה להיות טבח. אני יודע, כי בילינו הרבה שעות יחד במטבח. לא כי מישהו מאיתנו היה מוכרח. זה לא שאני מחליט עליו בדברים. אני מנחש שזה משהו שיודעים מבפנים. בלי להתאמץ בכח. בלי להסתובב, לעלות ולרדת ולעלות ולרדת ושוב לעלות בגלגל הענק של המח, ואז עוד איזה עשר דקות להתקע כי התגלתה בגלגל תקלה. ללב, כנראה, קל יותר לדעת, והלב שלי פשוט רוצה שאעמוד בגאווה בלב המטבח ואבשל מהלב. זה מה שהוא רוצה מעומק הלב.
סבא אפרים, שהוא, ללא ספק, הסבא עם הלב הכי גדול שפגשתי מימיי, אוהב לספר בכל הזדמנות על הימים שבהם גם הוא היה ילד, עם חלומות. הוא גדל במשפחה גדולה בוינה שבאוסטריה, וחלם להיות חייט. כמו אבא שלו.
אבא של סבא אפרים, יעקב (יענקל'ה), לא הספיק לחלום...
סבא רבא, יענקל'ה, שאני מכיר אותו רק מהסיפורים של סבא אפריים, היה חייט מוכשר. חייט זה מישהו שתופר בגדים או מתקן אותם, לפי בקשה מיוחדת. הוא עבד במתפרה של חנות בגדים מאוד מפורסמת, והיה אהוב מאוד על המנהלים ועל הלקוחות. תמיד זכה במחמאות. למרות זאת, החלום האמיתי שלו היה להיות בעלים של מתפרה משל עצמו, רק שבינתיים פרצה מלחמה, והחנות שבה עבד נסגרה, וסבא רבא, יענקל'ה, השחיל חוט לתוך מחט, ובפעם האחרונה, באצבעות רועדות תפר בתוך הביטנה של המעיל שלו כיס סודי, קיפל פנימה את כל הכסף שחסך במשך שנים בעבודה במתפרה, הלביש את אפרים בן האחת עשרה במעיל החם ושלח אותו לחופשה אצל קרובי משפחה רחוק רחוק מעבר לים.
סבא אפרים והמעיל עלו לארץ מאמריקה כעבור שנתיים, כשהיה בן שלוש עשרה. בהתחלה גרו אצל קרובי משפחה בבת ים ולמדו עברית בבית ספר שבו כולם דיברו עברית, חוץ מאפרים. אז אפרים למד ושתק בעברית עד התיכון, ואז נשלח לקרובי משפחה אחרים בחיפה, שם שתק בכל השפות.
כשהתגייס לצבא, למד, במקום מילים, לתקן מכשירים. זה באמת היה קל יותר עבורו. סבא תיקן כל מכשיר שקיבל לידיו. המפקדים שיבחו אותו בכל הזדמנות ואמרו שהוא מסוג האנשים שפשוט נולדו עם ידי זהב.
סבא אפרים הצעיר המשיך לחלום בכל שפה אפשרית על היום שבו יהיה חייט ואז - נהיה פרדסן. פרדסן זה מישהו שמגדל עצי פרי בפרדס וקוטף את הפירות כשמגיע הרגע בו הפירות בשלים לעזוב את העץ. הפירות, שנקטפים בקטיף, מגיעים לשוק או לסופר או למכולת של רוזה בלומנפלד, ושם הם נמכרים לאנשים שאוהבים פירות ולאנשים שמכריחים את הילדים שלהם לאהוב פירות.
בכל בוקר, בדיוק בשעה תשע, אפרים התייצב בבית של משפחת אטינגר, נכנס למחסן, לבש את חליפת הפרדסנים, נעל מגפי גומי גבוהים, אחז בעגלה ענקית ובשני דליים ונכנס לעומק הפרדס כדי לקטוף אבוקדו. בכל צהרים, בדיוק בשעה שתיים, אפרים חזר מהפרדס אל המחסן, החליף את בגדי העבודה בבגדים נקיים, החזיר את המגפיים למקום, שטף ידיים, לגם קצת מים, ויצא עם העגלה הענקית המלאה באבוקדו אל השוק, שם מכר את כל האבוקדו שקטף, לעוברים והשבים. את הכסף שקיבל ממכירת האבוקדו, מסר ליצחק אטינגר, ובתמורה קיבל ארוחת צהרים ומשכורת נאה.
כך נהג בכל יום. כל שבוע. כל חודש, כל שנה... הו, אפרים קטף ומכר כל כך הרבה אבוקדו, עד שכבר הפך מומחה באבוקדו. עד כדי כך מומחה, שמעולם לא טעם אבוקדו. כן, כן. אפרים מעולם לא הסכים לטעום אבוקדו. אפילו לא בחתונה שלו עם מירה, האחיינית של יצחק, שאפרים התאהב בה במבט הכי ראשון שרק אפשר.
אפרים הצעיר ומירה גרו בבית קטן וצנוע, וכבר היו להם מספיק חסכונות לעזוב ולעבור למקום גדול יותר, אז הם עברו למקום גדול הרבה יותר, אבל אפרים המשיך ללכת לפרדס ולקטוף אבוקדו, כל כך הרבה אבוקדו, עד שכבר לא הספיקו שני דליים וגם לא שלושה ולא עשרים. אז אפרים התחיל למלא דליים עוד יותר גדולים של אבוקדו ואז רוקן אותם, בזה אחר זה, לתוך מיכל ענק ממש, שהיה מחובר אל הטרקטור, והיה נוסע על הטרקטור עד האגודה החקלאית ופורק את המיכל, חותם על כל מיני טפסים ומוודא מול האחראים שהאבוקדו יגיע טרי ובזמן לשווקים. החקלאים, וגם יצחק אטינגר, העריכו את החריצות והידע של אפרים, וכעבור כמה שנים, כשהיו בחירות לתפקיד יושב הראש של האגודה החקלאית, בחרו בו, באפרים, כי חשבו שהוא האיש הכי מתאים לתפקיד.
מאז, אפרים כבר לא נעל מגפיים, אבל היה יושב בראש השולחן של האגודה ודואג לפרדסנים האחרים, שגם הם ומשפחותיהם יוכלו להתפרנס בכבוד ממכירת הפירות שהם מגדלים.
אחרי כמה שנים אפרים כבר התעייף מלשבת אבל, אז שר החקלאות קרא לו לשיחה וביקש ממנו להיות העוזר שלו, רק לתקופה קצרה. ואז עברה התקופה הקצרה וראש הממשלה נשאר להיות ראש ממשלה, ושר החקלאות המשיך להיות שר חקלאות, ואפרים, שחשב שממשלה מתחלפת כל ארבע שנים, ותכנן לפרוש מתפקיד מנכ"ל המשרד, מצא את עצמו בתפקיד עד...
אחרי עשר שנים וקצת יותר, הגיע פתאום ראש ממשלה אחר! ואפרים שמח שיוכל לעת זקנה לפרוש ממשרד החקלאות, אפילו שהשר לשעבר חשב שהבוחרים עושים טעות.
בחגיגת הפרידה, בירך שר החקלאות החדש את אפרים על תרומתו הרבה ומאבקיו החשובים לטובת החקלאים במשך כל השנים, ואפילו ראש הממשלה היוצא הגיע ונשא כמה מילים:
"תודה רבה לך, איש יקר, על פועלך העצום למען הפרט ולמען הכלל."
אתה איש פשוט יוצא מן הכלל", ברך אותו גם ראש הממשלה הנכנס.
מאז עברו בדיוק שנתיים. אתמול חגגנו כל המשפחה מסיבת יום הולדת שבעים ותשע לסבא, וסבתא הכינה עוגת ביסקוויטים עם קרם וניל ונעצה בציפוי עשרה נרות צבעוניים כי "איך ייכנסו שמונים?!" אישית, אני לא הייתי מסכים...
"איזו משאלה תרצה לבקש?" שאל אבא בחיוך, וסבא הסתכל על הנרות ושתק. סבתא סימנה לו עם הפה שזה הרגע לנשוף פווווו חזק ולכבות את הנרות, וסבא שתק עוד רגע ואז נשף, וסבתא שאלה: " נו, אפרמק'ה, אתה מוכן לגלות לנו איזו משאלה בקשת?"
וסבא ענה: "בקשתי להספיק להיות חייט."