ספרי ילדים ונוער על אוטיזם
הכלת השונה והאחר
ספרי ילדים ונוער על אוטיזם
הכלת השונה והאחר
חַגִּית אַהֲרוֹנִי
הלו, סבא, זה אני.
"אביתר יקירי, מה שלומך?"
לא עוגת קצפת. הגעתי רק עד רבע הגמר.
"נהדר!"
נהדר?! רבע מגמר זה כמו... כמו... רבע ממגש פיצה. אין שום דבר נהדר ברבע מפיצה.
"לא?"
חוץ מזה, אחרי שטועמים חמשת אלפים ארבע מאות חמישים ושמונה פסטות שהטעם שלהן - ואני לא מתלוצצץ - בדיוק אותו דבר, כבר אי אפשר. אני דוקא בחרתי להביא משהו שונה, משהו אחר, משהו נהד..
"נהדר."
וזה לא עזר.
"הגעת עד רבע הגמר!"
רציתי לנצח!!
"טוב, תשמע, לא תמיד אפשר. יהיו עוד הזדמנויות. בינתיים, אתה צעיר, יש לך שפע זמן לחקור ולהתנסות."
אתה לא מבין? המנה שהכנתי היתה מצויינת, ולמרות זאת, זכתה רק בארבעים נקודות.
אולי איבדתי את הקסם, סבא? אולי עדיף שיותר לא? אבל אני מוכרח, סבא, אני באמת מוכרח. אני הכי אוהב אותי במטבח.
"אין פה שאלה, אם כך. אם לבשל אתה אוהב, אתה מוכרח לחזור למטבח. אבל, רגע, גלה לי סוף סוף, את הסוד ששמרת כל כך באדיקות. מה הכנת, אביתר, בסופו של דבר בתחרות?"
תקשיב לזה: פסטה ברוטב שמנת עם נגיעות לא קלות של ענבים שחורים ובצל מטוגן. למעלה זילוף קל שבכבדים של קרמל מלוח, ומעל הלמעלה עיטורי אורגנו טרי, בזיליקלום מסוכר וגירורים מגוררים של גבינת פרמז'ן ושברי אגוזים.
"מוזר."
מה מוזר?!
"לא... אני מתכוון... נשמע נהדר. מוזר שלא הגעת עם מנה כל כך... יצירתית משהו כל הדרך עד הגמר."
אז גם אתה מסכים שזו מנה יצירתית, נכון?
"אוהו!"
זהו שאני כבר לא בטוח בכלום יותר, סבא.
"אביתר יקירי, אני שומע מה אתה אומר ולא נותר לי אלא להצטער. אבל, לרגע אחד בוא ננסה לראות את הדברים מכוון אחר. נכון, זה כואב ומאכזב ולא נעים להגיע כמעט ואז לא לזכות, ועוד לטובת מישהו אחר, שלא בטוח שהוא באמת טוב יותר. ולפעמים, סליחה שאני אומר, אבל זה גם עניין של מזל. בכל אופן, אתה טבח מוכשר, וכשרון אמיתי הרי לא בורח. בשביל זה המציאו את מחר.
אני לא חושב שאתחרה שוב.
"אני דוקא די בטוח שכן. אני גם חושב שכרגע אתה מאוד עצוב.
תסכים שאספר לך סיפור קצר? אם יש לך סבלנות."
טוב.
"דוקא על אמא שלי, סבתא רבתא שלך, רוחל'ה. לא הכרת אותה אבל אתה זוכר מה סיפרתי לכם שהיה התחביב האהוב עליה."
כתיבה
"למגירה."
אבל סבתא רבתא רוחל'ה חיברה הרבה שירים מפורסמים. על המדף בספריה שלנו בבית הספר אפילו מונח אחד הספרים.
"כן, רק שספרי השירה לא נולדו ביום אחד אלא במאמץ רב שנמשך שנים. עד אז, היא פשוט כתבה ומחקה וכתבה ומחקה וכתבה ומח..."
הבנתי.
"אלפי שירים. היה לה סגנון ייחודי : שירה סאטירית - הומוריסטית."
מה זה אומר?
"שירים סאטיריים נכתבים כאילו בהומור ובצחוק, אבל מאחורי ההומור מסתתר מסר מאוד רציני ועמוק, שלאנשים לפעמים קל יותר לשמוע בעקיפין דרך החרוזים מאשר דרך דיבורים."
היא כנראה הבינה באנשים.
"אוהו! היתה לה ראיה חדה בהבנת הטבע האנושי. סבתא רבתא שלך היתה, ללא ספק, סאטיריקנית מלידה, וכפי שאתה אוהב לבשל, ככה היא אהבה את הכתיבה. ותתפלא לשמוע, אבל ההצלחה שלה לא הגיעה ביום וגם לא פתאום, ואם לא היתה מאמינה בכל ליבה בשליחות היצירה, סביר להניח שהיצירות היפות ביותר שלה היו נחות להן לעולם במגירה.
מהשתיקה שלך אני מבין שאתה כמעט ולא מאמין. אז בוא אספר לך בקצרה: סבתא רבתא רוחל'ה וסבא רבא יעקב חיו בוינה שבאוסטריה. הם נישאו בגיל צעיר וכמו לכל זוג בתחילת דרכו, היו להם הרבה מידי חלומות וקצת מידי מטבעות. לכן הם נאלצו לעבוד קשה מאוד. אבא היה חייט מוכשר, כפי שאתה יודע, ואימי- אחות בבית חולים. שניהם היו אנשים חרוצים. אבל, בתוך תוכה תמיד קיננה באמא שלי השירה במלוא עוצמתה. אולי יותר מכל דבר אחר. יום אחד, אבא פעם סיפר, נתקלו במקרה במודעה בעיתון מרכזי:
"כותבים המעוניינים להשתתף בתחרות כתיבה ארצית נושאת פרסים מוזמנים לשלוח שיריהם למערכת העיתון, הפרס הראשון - פרסום השיר הזוכה בעיתון."
עשרות רבות של כותבים שלחו את כתבי היד שלהם למערכת, בהם גם לא מעט סופרים ומשוררים מפורסמים. אבא היה כל כך נרגש. הנה, סוף סוף ההזדמנות הגדולה שחיכו לה. הוא שלף מהמגירה את מחברת השירים, בחר בשיר האהוב עליו והציע לאמי לנסות את מזלה. אבל היא, שכל כך חששה שאולי היא לא מספיק מוכשרת ככותבת, מייד סרבה.
"ואם לא יאהבו את השירים שלי?" שאלה.
"אז ניסית ולא הצליח, לא סוף העולם."
"אינני מעוניינת להיות ללעג מול כל העולם. בוודאי לא מול סופרים בעלי שם שהכתיבה היא מומחיותם."
אבל אבי התעקש וחזר:
"אני מבקש שתתני לעצמך הזדמנות שווה. אסור לך בשום פנים ואופן לאבד את התקווה."
אבא נאם ונאם עוד הרבה מידי מילים, ואמא שעוד רגע כבר יצאה מהכלים, קמה, פתחה את המגירה והוציאה כמה דפים, הסתכלה ודיפדפה הלוך ושוב, הלוך ושוב, הלוך וש..."
הבנתי!
"ובחרה בשיר אחד שחשבה שיש לו כנראה סיכוי יותר טוב. ואז, הכניסה למעטפה, כתבה את כתובת המערכת, ויצאה אל בית הדואר שמחה ונרגשת.
שלושה שבועות לאחר מכן, לצערה ולצערו של אבי, הם התבשרו במכתב חוזר שהוחלט על ידי הועדה השופטת שהשיר שנשלח לא עומד בציפיות, או כמו שאימי אמרה ברגע של תסכול: "לא צריך, שלום ולהתראות!"
אבא, שראה כמה אמא עצובה, למרות שמאותו רגע לא אמרה יותר אף מילה, פתח שוב את המגירה:
"לא בחרו בשיר שלך גם הפעם? לא צריך. ננסה במקום אחר. אסור לך לוותר."
אז אבא לא ויתר ושלח שיר אחר לעיתון אחר וגם ממנו הם לא שמעו יותר. עד שכן. זה קרה ביום שישי מקרי לחלוטין. אימי קיבלה מכתב ממערכת העיתון ובו עורך מדור התרבות מודה לה בהתרגשות על הזכות לקבל את השיר לידיו, והוסיף וכתב שישמח לפרסם את השיר במדור התרבות אם אין לה התנגדות. אתה מתאר לך איזו התרגשות...
מאז הופיעו במדור עוד ועוד שירים ששלחה, ואימי לא ידעה את נפשה מרוב שמחה. בהמשך הגיעו הזמנות גם מעיתונים נוספים. לאט לאט הכירו אותה עוד ועוד קהלים. גם אנשי תרבות ורוח ידועים התחילו להביע עניין בשירים, ותיבת הדואר שלנו הוצפה במכתבי הערצה ממאות קוראים. בשיא הצלחתה הוזמנה אימי להקריא משיריה בערבי שירה בהם לקחו חלק מיטב המשוררים. מידי ערב היתה ממלאה את בתי הקפה ההומים של וינה עד אפס מקום ויכלה סוף סוף להרגיש שהיא מגשימה את החלום.
ברבות השנים, כפי שאתה יודע, שיריה הפכו לכריכות בוהקות בחנויות הספרים ומשנוצר ביקוש לתרגום שיריה לשפות נוספות, כבר לא היה ספק כי מדובר באחת הסאטיריקניות המצליחות והמוערכות.
ורוצה לשמוע עוד משהו? צחוק הגורל, אבל, אותו עיתון שסרב לקבל את שירה אז באותה תחרות, הזמין אותה להתמנות לעורכת מוסף התרבות."
נו, והיא הסכימה?
"אימי סירבה בנימוס בטענה שלוח הזמנים שלה עמוס."
וואווווווווו!
"אכן. אז זהו, זה הסיפור על סבתא רבתא. לימים, לצערנו, כבר פרצה מלחמה וזה סיפור אחר לפעם אחרת, אבל בינתיים, אני מקווה שאתה מרגיש אחרת.
אני באמת מאחל לך שבזכות המנות המיוחדות והיצירתיות שלך תזכה לשמח הרבה לבבות, או יותר נכון, פיות."
זה כל מה שאני רוצה.
"וזה יקרה. איני יכול לדמיין אותך ללא כלי המטבח שלך כפי שאיני יכול לתאר לעצמי את סבתא רוחל'ה ללא מחברת השירים שלה. אתה תצליח ילד. אל תפסיק לחלום."
היית צריך לראות איזה פרצוף נורא ואיום השופט הראשי עשה לי היום.
"עצוב שאדם שמבין דבר או שניים בבישול, מתקשה להפתח לתפיסות חדשות."
במקום לצאת מהקופסא ולהפתח לטעמים אחרים, אנשים מעדיפים להצמד למה שהם מכירים.
"לזה, לצערי, אני נוטה להסכים. לבני אדם הרבה פעמים קשה להכיל משהו שונה מהם ואז הם הופכים עויינים."
אולי הייתי צריך לבחור במאכל פשוט ומוכר כמו פסטה עם תפוז סיני מסוכר.
"וזו מנה שהיית שלם איתה לו היית מגיש אותה?"
לא.
"אז למה להתפשר? מדוע לוותר על הזהות שלך כטבח רק בשביל לרצות מישהו אחר?"
כי רק ככה אולי הייתי מגיע לגמר.
"אולי כן ואולי לא אבל, בוודאות היית פחות מאושר."
רציתי כל כך, סבא, להגיע לגמר.
"אני יודע, אביתר. ואיזה מזל שלא ויתרת על עצמך בדרך. אשמח להסב לשולחנך ולטעום ממנת הפסטה - ענבים המפורסמת, בדיוק, אבל בדיוק כפי שהיא אמורה להיות בעיני רוחך, לא כמעט ולא בערך."
באמת?
"אני רואה בזה זכות גדולה."
אתה יודע, בחודש הבא מתוכנן יריד הדלעת. צריך להירשם כבר בימים הקרובים. אני כבר רואה את המנה: פרוסות דלעת על מצע חמאת בוטנים.
"נהדר!"
לא יודע...
"עדיין לא מאוחר. אני מציע שתישן על זה עד מחר. אבל, עכשיו כבר מאוחר, גם אני אלך לישון, בהצלחה אביתר. אם תרצה, נדבר שוב..."
מחר?
"אפשר."