איתמר שבר את יד שמאל . איזו חגיגה! 

 יהודית הבטיחה בטלפון: 

"כשתחזור לגן, יחכו לך חיבוק ועוגת גבינה. כן, כמובן שעם פירורים. כן, כן פירורים אמיתיים. בסדר, וגם תה. תה מתה. לא, לא מצמחים. בסדר, וגם מיץ. מיץ ממיץ. לא, לא מדברים ירוקים. בינתיים, רפואה שלמה, ד"ש חמה מכל החברים."

הבוקר איתמר צפוי לחזור והילדים  מתרגשים. חלקם די רעבים וכבר ממתינים בציפיה ליד השער לראות אם חתן הפציעה לא שכח גם הוא להביא לגן "משהו טעים".  בגן אפשר לחשוב מתקיימת מזה שנים מסורת מפוארת. כל ילד שנעדר כי היה בטיול ארוך או שרק התקרר וחזר אחרי כמה ימים לגן, מביא גם הוא לחברים משהו קטן. השמועה שמסתחררת הבוקר מפה לאוזן היא שאיתמר עומד להביא לחברים עוגיות במילוי שוקולד מחרובים, שזה כמעט שוקולד רק בלי הטעים, וופלים מכמעט וופלים, בלי קמח, טרזן וחומרים משמרים. אה, כן, משהו עם נפילה מאופניים. לא נעים. בקיצור, בוקר כמעט טעים.

בינתיים, בפינת היצירה, דרסו ויריב עמלים במרץ על השלמת אלבום הציורים  ומייעצים לרונית להסתפק בברכה קצרה ממדבקה בצורת לב במקום להסתבך עם הרבה מידי מילים.

עוגת גבינה מגבינה ופירורים מפירורים!

אה, כן. בפינת סיעור המוחות מתקיימת  כבר דקות ארוכות סערת מוחות חזקה במיוחד בדבר בחירת הציור שיבחר להצטייר על הגבס של איתמר. דרסו נוטה לכוון יותר פרחוני, צפנת טוענת שפרחים זה כבר לא אופנתי ובכל מקרה פרחים באופן כללי זה רעיון די נדוש וסתמי. יעלי גם חושבת שפרחים זה סתם ואם כבר "אז דוקא הרבה יותר יפה יהיה לצייר חבורת ילדים מדוושת על אופניים בשדה, מעליהם שמיים שמשיים, עננים לבנים ציפורים ופרפרים, וכבשה צבעונית חמודה כזאת כמו שתלויה על הקיר בבית הגדול של השכנים שלי. נכון מקסים? מי יודע לצייר אופניים?" 

החברים מסתכלים זה על זה ושותקים. 

"אני יודע לצייר קו אם זה עוזר", רועי מנסה לעזור. 

"לא משנה", יעלי מחמיצה פנים. "אולי נעבור לחשוב על רעיונות לא ציוריים."

"אז, אולי נמציא לעצמנו חתימות ופשוט נחתום על הגבס של איתמר כמו שהגדולים עושים", ג'ני מעלה רעיון. 

"אבל אם אנחנו לא יודעים לכתוב", שואלים כולם, "איך נדע לחתום?"

"בכאילו, בכאילו" ג'ני עונה. "כל אחד יקשקש את האותיות של השם שלו כמו שמקשקשים ביצה, ומה שיצא, אני מרוצה."

"רעיון מצויין", יעלי מסכימה ומייד מכריזה: "שלי באמצע!"

"מה פתאום!" כולם זועקים במקהלה. 

"אין מה לעשות", יעלי עונה. "אני אמרתי ראשונה."

"סליחה", ג'ני מתקשה לסלוח, "אבל זה היה רעיון שלי, אז ברור שבאמצע צריך להיות השם שלי."

"אבל גם אני רוצה באמצע", חגי אוגר דמעות. "חכו חכו שתרצו משהו, אני גם אגיד שככה זה ואין מה לעשות."

"רגע, מה איתי?" אסנת פוצחת בדמעות של ממש... 

"אוף תפסיקו שניכם לבכות!" ג'ני מתקשה לעצות את הדמעות בעצמה. "יעלי ואני היינו ראשונות."

"אני הייתי ראשונה!", יעלי מתקנת. "את אמרת אחריי."

"לא!" ג'ני אומרת בכעס, "אם אני זו שהציעה, אז ברור שלא יכול להיות שאת תהיי לפניי."

"באמת? אז את תראי שכן."

"את לא."

"אני כן." 

"את לא"... 

לפתע נשמע צלצול בשער ובפינת סיעור המוחות  מפרידים מייד את הכוחות. "שמעתם את זה?" חגי מפסיק לבכות, "זה בטח איתמר בשער. בואו מהר, לפני שכולם יגמרו לנו את העוגיות."

 

איתמר עומד בשער במעיל גדול מגפיים כבדים. יד ימין מנסה לא להפיל קופסת פח עגולה משובצת לבן וכחול; את זרוע שמאל עוטף חצי שרוול של מעיל וחצי גבס לבן ממש ממש גדול. 

"ברוך הבא, איתמר!" הילדים קוראים במקהלה. "מה יש בקופסה?"

איתמר מושיט את קופסת הפח לרונית ונכנס בצעדים כבדים אל הגן בלי לומר מילה. 

"עוגיות! עוגיות!" הילדים קופצים מרוב שמחה. 

"רק רגע", רונית אומרת, ועוקבת אחרי המעיל המכופף של איתמר בשתיקה.

רונית נכנסת  אחרי איתמר לכיתה. היא רואה את איתמר מתיישב לבדו עמוס במעיל הגשם הנפוח שלו ומנסה לדפדף בספר ללא הצלחה. 

"איתמר, בוא אעזור לך לפשוט את המעיל", היא מציעה. רונית פושטת את שרוול ימין אבל מתקשה להסיר את שרוול שמאל. 

"לא משנה", איתמר אומר, "אשאר במעיל." אבל רונית מתעקשת, מיישרת, מושכת, לבסוף מצליחה, ותולה את המעיל הגדול על וו התליה.

איתמר מנסה לדפדף בספר, אבל הדפים מתהפכים כל רגע בחזרה. 

"מתחשק לך שנקרא יחד?" רונית מציעה. "אני יכול לבד", איתמר עונה. 

"אה לא, לא בגלל זה, ברור שאתה יכול, סתם כי יותר נחמד בשניים" היא מגמגמת. "לא כי אתה צריך עזרה."

כשאיתמר ורונית מסיימים לקרוא את הספר, איתמר קם והולך אל פינת הציור. ביד אחת הוא אוחז בצבע וביד שניה מנסה לייצב את הדף. אבל הדף בורח כל הזמן  והציור נמרח, ואיתמר, אוי איתמר עצוב כל כך. 

רוצה שאעזור לך?" יהודית שואלת.

"זה בסדר אני מסתדר", איתמר אומר. 

"אה כן ברור, פשוט מתחשק לי פתאום גם כן לצייר."

בהפסקת האוכל כל הילדים יושבים ליד השולחנות, פותחים את קופסאות האוכל הצבעוניות שלהם, מסירים את העטיפות מהכריכים, מניחים מפית על הברך ואוכלים. רק איתמר מתקשה לפתוח את הקופסה שלו, וכשהקופסה סוף סוף נפתחת, כל הכריכים נופלים על הריצפה. הילדים בשולחן של איתמר עוצרים ומסתכלים ואיתמר משפיל מבט במבוכה.

"לא נורא, איתמר. אכין לך כריכים חדשים" יהודית מציעה. ואיתמר אומר: "לא משנה, אני אוותר. אני גם לא כל כך רעב." אבל יהודית מייד מקשקשת ביצה עם פטריות, ומניחה בין שתי פרוסות חלה טריות. 

"נאכל ביחד? גם אני מאוד רעבה. אשב לידך, אם לא אכפת לך." 

"זה בסדר, אני לא צריך עזרה. אני יכול לבד."

 "אה, ברור", יהודית אומרת בביטול. "פשוט לאכול ביחד הרבה יותר נחמד." 

בזמן חצר הילדים מתרוצצים מפינה לפינה. רק איתמר יושב בקצה ארגז החול וגורף מעט חול במגרפה. הוא מנסה לערום חול בתוך דלי ולהדק אותו לדפנות אבל הדלי נופל והחול נשפך ואיתמר, אוי איתמר מתוסכל כל כך. 

דן מתכופף, אוחז ביד של איתמר, יחד הם מעמיסים חול בדלי ומהדקים. 

"די כבר!" איתמר מושך את היד. תפסיקו לחשוב שאני כזה מסכן." 

"בכלל לא חשבתי ככה" דן עונה. "רק הפירורים של החול תמיד מגרדים כשאני נוגע עם הידיים וזה קצת מסובך אז אם אתה מוכן לעזור לי, אני אשמח."