"בטח תצחק על זה מחר עם החברים שלך".

לא אצחק בכלל, עניתי לא בצחוק בכלל. 

שרי לקחה מידיי בחיוך מבויש את קופסת האוכל המהודרת שהכנתי עבורה והתיישבה על הספסל. חשבתי לעצמי, מה מתאים יותר? ללכת ולהניח לה לאכול בשקט או להשאר?

שרי קראה לי להצטרף והציעה חצי מהכריך. התיישבתי לידה ואמרתי בשקט: תודה, לא צריך.

שרי התעקשה שאוכל יחד איתה ואני הסכמתי רק אם היא תטעם גם מפשטידת הגבינה ותאמר באמת - באמת, לא מתוך נימוס, מה דעתה, ושרי נגסה מהפשטידה, גילגלה את הגבינה על הלשון כמה שניות, ואז ענתה בפרצוף רציני של מבקרת מסעדות: "בסך הכל, טעים מאוד, רק  רצוי קצת פחות מלח ויותר מהפלפלים הירוקים", ואני ידעתי שזו הביקורת הכי אמיתית וכנה שקיבלתי בחיים. 

אתה תצחק עלי מחר עם החברים שלך, אמרה שוב, כמו מישהי שלא מאמינה לאנשים שמבטיחים שלא יצחקו עליה עם אנשים אחרים.

מזגתי לשנינו מיץ ענבים והבטחתי לעצמי שלעולם לא אתן שהחברים שלי יבואו לבית הספר רעבים.