מה חשוב יותר, הניצחון או החוויה? "ששש..." ספר חדש על השילוב המנצח בין הישגיות ותחרותיות ובין שמירה על כללי התנהגות ספורטיבית.
סיפור שמתחיל דוקא מהסוף ומסתיים בהתחלה...
..."תַּלְמִידִים יְקָרִים, אֲנִי חוֹזֵר וְאוֹמֵר, כֻּלָּנוּ רוֹצִים בְּהַצְלָחַת הַקְּבוּצָה, וְהָאֱמֶת הִיא שֶׁעֲבוֹדַת צֶוֶת הִיא דָּבָר מְאַתְגֵּר וְלֹא כָּזֶה פָּשׁוּט לִפְעָמִים, אֲבָל מָה שֶׁקָּרָה אֶתְמוֹל
בָּאִמּוּן זֶה פָּשׁוּט נוֹרָא וְאָיֹם. נוֹרָא וְאָיֹם. לְהַגִּיד עַל מַשֶּׁהוּ שֶׁהוּא נוֹרָא וְאָיֹם זֶה אָיֹם
וְנוֹרָא.
לַחֲזֹר עַל זֶה פַּעֲמַיִם זֶה כְּבָר אָיֹם וְנוֹרָא וְגָרוּעַ בָּרִבּוּעַ.
וּמֵילָא, יִשַׁי כָּבַשׁ שַׁעַר עַצְמִי עִם הַיָּד – נִפְלָאוֹת דַּרְכֵי הַכַּדּוּר – אֲבָל כְּשֶׁכַּמָּה יְלָדִים הִתְחִילוּ לְדַבֵּר עִם הַיָּדַיִם כְּאִלּוּ עָבַרְנוּ לְשַׂחֵק כַּדּוּר-יָד, נֶחֱצוּ כָּל הַקַּוִּים הָאֲדֻמִּים, הָצְהוּבִּים וְהַיְּרֻקִּים"...
"דותן אלוף התיפוף, כמעט כמו שהוא אלוף הנפנוף. אוף, הנפנוף..."
בדרכו הנאיבית והמשעשעת, מתאר ארז סיטואציות שונות בחיי היומיום עם אחיו המיוחד, דותן. בספר נחשף הקורא למרקם יחסים עדין בתוך המשפחה, בין האחים לבין עצמם ובין ההורים לילדים. אמו של ארז נאלצת להתמודד עם שאלות מורכבות ורגישות העולות על ידו במערכת יחסים זו.
מומלץ למשפחות הבשלות לתהליך השיתוף של כלל בני המשפחה ומחפשות את הדרך לעשות זאת בעיתוי הנכון וברגישות הראויה, וכן למסגרות חינוך הדוגלות בשילוב ילדים עם צרכים מיוחדים.
הפעם ארז ודותן מבקרים בגן מיוחד שכל כולו חוויה חושית של ריחות וצלילים. שם נחשף בפני הקוראים פן נוסף במערכת היחסים העדינה והמורכבת בין שני אחים שאחד מהם הוא ילד מיוחד.
הספר נכתב עבור עיריית רעננה במסגרת הסדנא הרב-חושית המתקיימת בגן ריחות וצלילים, פארק "חברים".
"אח מיוחד בגן ריחות וצלילים" - מתוך הסדנא הרב חושית - פארק רעננה (מובא בשינויים קלים) לשמיעת הסיפור לחץ
"בעולם החופשי שלי, אני הוא אני בדיוק כפי שאני אוהב אותי".
"אניואני" - ספר המשך בסדרת "אח מיוחד", מונולוג אישי המלמד על חוויתו הסובייקטיבית של הילד המיוחד את עולמו בדרך המתריסה נגד ניסיון הסביבה לתקן או "לנרמל" את מה שאינו מקולקל מלכתחילה. דותן בוחר לתאר את החוויה כילד, כבן, כאח וכנכד מיוחד למשפחתו ועל הדרך גם גורם לנו הקוראים להרהר ולערער על כל אותן פרדיגמות חשיבה שאנו כחברה אימצנו שלא לצורך ושאין בהן דבר עם המציאות. כאשר נפנים לקבל את עולמו של האחר כייחודי, לגיטימי ושיוויוני, נוכל ליהנות גם מתרומתו ולחיות ביחסי גומלין ובשוויון מלא עמו ללא קשר לשונותו.
"לו היה לי כתר מלכות, הייתי עוזרת לאחרים וזה ממש חשוב. לו הייתי נסיכה, הייתי עושה קסם שכולם יהיו שמחים ואיש לא יהיה עצוב. ואם לפעמים העולם היה מתבלבל, אמרה לעצמה בסוד, הייתי עפה לעולם דמיוני והכל היה הופך ורוד."
כשהעולם מציף, טוב שיש כתר שיתן כח וגם לפעמים יסייע "לברוח". עם זאת, גם גיוס הכוח והעוצמה הפנימית עשוי להביא לחוף מבטחים, וזה כמעט פשוט.
סיפורה המשעשע והנוגע ללב של הילה שנאלצת להתמודד יום יום עם גירויים רבים ומציפים, בעיקר כאשר היא שוהה בגן ונאלצת כל פעם מחדש לגייס כוחות נפשיים עצומים להתמודדות עם מצבים חברתיים מאתגרים, סיטואציות לא בהכרח מובנות וכן רעש והמולה. עד כה, הסתמכה על הכתר שיספק לה תחושת ביטחון ושליטה, כמו גם נחמה ומפלט לעולם דמיוני ברגעי הצפה. כעת כשהילה מתבגרת, היא נדרשת ע"י הסביבה להיפרד מהכתר ולמצוא את המשאבים להתמודדות מתוך עצמה. ."
כאחד האדם
אין לי ארץ אחרת.
אילו היתה, כבר מזמן הייתי עוזבת למקום שבו אמא לא צריכה להפוף עולמות עבור הזכות של הילד שלה לחיות בשוויון בחברה.
אין לי מערכת חינוך אחרת.
לו היתה, שיעורי סובלנות וחמלה היו מוכרים כלימודי חובה לקראת תעודת בגרות.
שיעורי טקט, אגב, היו ניתנים לכל דורש.
אין לי ילד אחר.
רק הוא. והוא מושלם בדיוק כפי שהוא.
אז למה אני צריכה לשכנע את הגננת שתתאמץ עבורו, או את המורה לתת לו צ'אנס במקום ריטלין?
אין לי ברירה אחרת.
אמשיך לנוע ולפלס לו נתיב בתוך הכאוס הבלתי אפשרי הזה,
ולו רק כדי שירגיש לרגעים ספורים כאחד האדם.
יומן מסע על הורות, זוגיות, ניירת, עוד קצת ניירת, ותובנה חשובה אחת על סמבוסק...
מבוסס על הבלוג "הפרעתקשורת"
אֹמַר זֹאת כָּךְ, יוֹנִית
הֵם לֹא יָדְעוּ.
הִיא לֹא יָדְעָה, הוּא בְּוַדַּאי שֶׁלֹּא.
בְּדִיעֲבַד, הָיוּ סִימָנִים,
אֲבָל אַתְּ יוֹדַעַת, אֲנָשִׁים עֲסוּקִים
וּבְדִיּוּק גַּם נִכְנְסוּ לוֹ לָקוֹחוֹת חֲדָשִׁים,
וְאָז הִתְּחִלָּה תְּקוּפַת הַחַגִּים,
וְהַקְּטַנִּים מְשַׁגְּעִים
וְהַגְּדוֹלִים יְשֵׁנִים
וְהַיְּשָׁנִים מִתְקַשְּׁרִים שֶׁיָּבוֹאוּ יוֹתֵר
רַק כִּי אֵין לָהֶם עִסּוּק אַחֵר,
כְּאִלּוּ שֶׁלְּמִישֶׁהוּ יֵשׁ זְמַן לַעֲזֹב הַכֹּל וְלַלֶּכֶת לְבַקֵּר
וְאִם כְּבָר, אָז הוּא מוֹדִיעַ לָהּ
שֶׁהַהִיא תָּבוֹא לְכַמָּה יָמִים
אֲבָל הִיא יוֹדַעַת הֵיטֵב שֶׁזֶּה לִשְׁאֵרִית הַחַיִּים,
חֻצְפָּה! מַה, אֵין לָהּ קְרוֹבִים אֲחֵרִים?
וְרַק לְמַעַן שְׁלוֹם בַּיִת הִיא מוּכָנָה לְוַתֵּר
אֲבָל אֵין סָפֵק שֶׁהוּא יִצְטָרֵךְ לְפַצּוֹת בְּמָּקוֹם אַחֵר,
וְהַיָּמִים עוֹבְרִים,
וּמִיּוֹם לְיוֹם הַחַיִּים שֶׁל הַהִיא הוֹפְכִים קְטַנִּים יוֹתֵר וְיוֹתֵר
וְהַקְּטַנִּים גְּדֵלִים
וְהַגְּדוֹלִים עוֹזְבִים
וּבַקֵן נוֹתָרִים רַק הֵם וְהִיא שֶׁאָמְרָה שֶׁזֶּה לְכַמָּה יָמִים
וּבִגְלַל זֶה, יוֹנִית, אַתְּ מְבִינָה, רַק בִּגְלַל זֶה
הֵם לֹא יָדְעוּ.
בְּדִיעֲבַד, הָיוּ סִימָנִים
אֲבָל אַתְּ יוֹדַעַת אֵיךְ זֶה.
אֵיפֹה יֵשׁ לָהֶם זְמַן לְצָרוֹת שֶׁל אֲחֵרִים.
אֵין בְּרֵרָה,
הַחַיִּים מַמְשִׁיכִים.
זֶה צִוּוּי הַחַיִּים.
וְנַעֲבֹר לַתַּחֲזִית בְּיָמִים הַקְּרוֹבִים.
שירה חברתית סאטירית
יהודית לא אוהבת לדבר על עצמה. לא אוהבת!
ברוך השם, יש לה נתינה ועשייה ובנאדם שיש לו עשייה ונתינה בחיים שלו, שתדעו לכם – זה כלל לחיים – לא צריך תשומת לב. מי שאין לו טעם של חיים ביום-יום שלו כל מה שממלא אותו זה פקה פקה וללחשש על השכנים שנסעו לפראג חודש וחצי אחרי שהארוסה של הבן נטשה אותו דקה לפני החתונה, איזה פרצוף היה להם ברחוב, שלא נדע. עם הראש למטה כל היום מהמבוכה. והוא באמת כזה חמד של בחור. באמת. סתם, בלי סיבה עזבה. מי ישמע איזה מציאה היא, כן? ועכשיו התוצאה זה שהוא יישאר לבד כל החיים כי הוא בררן. ואחרי כל זה הם, ההורים, מרשים לעצמם טיול מאורגן כמו... לא נעים להגיד מה אחרים אומרים, אבל זה מתחרז עם מופקרים. מוזיאונים, מסעדות, מיוזיקלס. יופי, נהיו זוג צעיר!
לא עניין של אף אחד. מי אתם שתשפטו? בנאדם שאלוהים רק עכשיו סגר איתו חשבון, מה אתם נכנסים לו באמצע הבוררות?! שאנשים יעשו מה שהם רוצים. גם אם הם לא בני אדם. שתדעו לכם: מי ששופט, אחר כך בגיל שישים חוטף פוליפים.
מונולוג פרוע, קומי-דרמטי על כל העולם ואשתו היישר מחדר הטיפולים וגם על שכול, בדידות לצד תקווה והתפתחות אישית בגיל השלישי.
להזמנת הספר בכריכה רכה בצירוף הקדשה ניתן לפנות למייל ahagiti75@gmail.com או בטל: 050-2204370
עלות כולל משלוח: 79 ש"ח, באמצעות Bit/PayBox
מתנה מושלמת לסבא וסבתא!
דּוֹד חִילִיק, קָרָאתִי לְעֶבְרוֹ בַּדֶּרֶךְ הַחוּצָה.
"כֵּן, חָמוּד."
דּוֹד חִילִיק, אֲנִי חוֹלֵם לִהְיוֹת טַבָּח!
"נֶהֱדָר, יֶלֶד יָקָר. עִם נְחִישׁוּת וַחֲרִיצוּת תּוּכַל לִהְיוֹת כָּל מָה שֶׁתִּבְחַר, מִטַּיָּס וְעַד רוֹפֵא. הָעִקָּר שֶׁתִּהְיֶה מְרֻצֶּה."
אֲנִי רוֹצֶה לִהְיוֹת טַבָּח.
"אִם טַיִס זֶה הַדָּבָר שֶׁיִּגְרֹם לְךָ לִהְיוֹת מְרֻצֶּה, עֲלֵה וּנְסֹק עַד לְאָן שֶׁתִּרְצֶה."
אֲנִי רוֹצֶה לִהְיוֹת טַבָּח.
פָּשׁוּט. טַבָּח.
בִּשְׁבִילִי, הֲכִי כֵּיף בַּמִּטְבָּח. גַּם אִם כָּרֶגַע כָּל מָה שֶׁאֲנִי יוֹדֵעַ לְהָכִין זֶה, פָּחוֹת אוֹ יוֹתֵר, כָּרִיךְ עִם מִמְרָח. בְּכָל זֹאת, לְהִתְעַטֵּף בַּסִּנָּר הַגָּדוֹל שֶׁל אַבָּא, לַחֲבֹשׁ אֶת כּוֹבַע הַשֵּׁף שֶׁקִּבַּלְתִּי בְּמַתָּנָה מִדּוֹדָה סוּזִי מֵאָמֵרִיקָה וְלַעֲשׂוֹת בִּכְאִלּוּ אֲנִי מְנַהֵל מִסְעָדָה מִשֶּׁל עַצְמִי – אַל תִּצְחֲקוּ, זֶה עֵסֶק מְאוֹד-מְאוֹד רְצִינִי. וְהָאֱמֶת, בְּלִי לְהַשְׁוִיץ, אֲפִלּוּ הִמְצֵאתִי מַתְכּוֹן סוֹדִי. אֲבָל כָּזֶה שֶׁאִם מְבַקְּשִׁים יָפֶה אֲנִי מוּכָן לְגַלּוֹת.
וּבְכֵן, לַהֲכָנַת כְּרִיךְ הַחֲלוֹמוֹת, זֶה מָה שֶׁצָּרִיךְ לַעֲשׂוֹת:
טוֹב, מִפֹּה אֲנִי כְּבָר לֹא יְכוֹלָה לְגַלּוֹת. תִּצְטָרְכוּ לִקְרֹא אֶת הַסֵּפֶר וְלִרְאוֹת.
אדון בלפר מכר נעליים במשך 36 שנים. לחנות שלו קראו "בודו
נעלי איכות מאז "1979וממזמן, עוד מאז שהייתי קטן, היו לי שתי
מחשבות מעניינות בהקשר הזה: המעניינת הראשונה שליוותה אותי
במשך שנים הייתה: כמה זוגות נעליים אדון בלפר מכר בסך הכל
ב־ 36שנים? מאות? אלפים? אולי מאותלפים? מיליון ו־544 אלף,
אם מתעקשים לנסות להיות מדויקים? אני תמיד נורא אוהב להיות
מדויק. זה מדייק לי את כל מה שלא. מחשבות לצערי הן מדע לא
מדויק, ומחשבות לא מדויקות עושות לי בראש רעש נוררררא גדול,
שאחרים באופן מוזר לא שומעים, אבל אני, באופן אישי, בשום אופן
לא מסוגל לסבול!
אבל המחשבה היותר מעניינת, ותיכף ומייד אתם תסכימו איתי שאני
צודק, היא למה אם לבעלים של איזו חנות, סתם, כל חנות שהיא,
קוראים נגיד... בלפר, או־קיי? לשלט של החנות שלו קוראים נגיד...
בודו. נכון? הרי אתם מייד תשאלו מי זה בודו ולמה השרוכים שלו
קשורים לנעליים של בלפר, נכון?
מה, לא תשאלו? אבל...
דרמת פשע רבע קומית על הרצף - כששאלות של חיים ומוות
פוגשות בקיומו הזבובי של האדם.