הלואי שהשמש תסכים.

לא להרבה זמן.

מקצה הבוקר עד הצהרים. 

אפשר גם קצת אחרי.

נגיד, עד שתיים עשרה וחצי. 

אחת.

שתיים ורבע כשכולם ילכו זה בסדר?

נו, רק עד שהשלולית תעבור את הדגים שעל המגפיים.

דגים צריכים מים!

מה פתאום סתיו עכשיו.

מן עונה מוזרה.

הכל קורה בכמעט. 

כמעט חורף אבל לא קיץ.

בערך חם, לא בדיוק קר. 

מיותר.

מי צריך כמעט כשאפשר הכל!

קנו לי מגפיים, לפני יותר משבועיים.

יפים יפים,

צהובים צהובים,

עד הברך.

כמו של הגדולים. 

עם ציורים של דגים.

אבל אף אחד, אף אחד, אף אחד 

לא מתרגש. אפילו לא העננים.

בינתיים, הם סתם  מתייבשים להם בארון הבגדים עמוק מתחת לערמה ענקית של צעיפים שמתחת לעוד צעיפים שמתחת לסוודרים שמתחת למכנסיים ארוכים שמתחת לכזו ערמה של מעילים. כזו ערמה של מעילים!

כבר יותר משבועיים אני רוצה לחגוג את המגפיים החדשים שלי ושכל הילדים  יראו.

ואפילו אם הם קצת יקנאו - ובטוח הם הרבה יקנאו - הם יסכימו איתי שהמגפיים יפים נורא נורא.

נורא.

שום חורף לא בא. 

במקום זה ג'ני חוגגת מחר יום הולדת. אפשר לחשוב. 

לה קנו סתם סנדלים כחולים לא מעניינים. אפילו בלי דגים, ומחר היא מתכננת להגיע למסיבה בגן, גם איתם וגם עם ההורים. 

בטח אחרי שעת חצר היא תכנס לגן, שיהיה מקושט במיוחד בשבילה, כמובן.

היא תשב כאילו מופתעת עם הסנדלים הלא מעניינים שלה על הכסא הגבוה ששמור רק לימי הולדת, לידה אמא ואבא וסבא וסבתא ואולי גם אחותה הגדולה והמעצבנת.

ורונית תברך,

ואמא תצטרף לברכות,

ואבא יצלם,

וסבא  ידקלם, 

ויהודית תכנס בהפתעה לא הפתעתית עם עוגה,

וסבתא תתכבד בפרוסה הכי גדולה,

ושירים וריקודים נשיקות וחיבוקים ומשחקים והפתעות ועוד ועוד תמונות,

וקצת לפני שילכו אמא ואבא יעצרו ליד הדלת ויגידו

"תודה רבה, באמת, היה מרגש וממש ממש מקסים",

וסבא וסבתא יוסיפו שהגן הזה ממש ממש מדהים,

וכולם, אבל כולם יסכמו שהסנדלים החדשים ממש ממש יפים,

ורק אני אשים לב שממש ממש אין עליהם ציורים?!

 

אוף, רק שהשמש תסכים מחר להסתלק. רק לכמה רגעים.

לא בשבילי, בשביל הדגים.