נוגה נשארה כמעט לבד. 

אחריה ישאר רק עוד ילד אחד.

ככה זה בכל צהרים. כבר חודשיים.

אולי לא אכפת לו להשאר אחרון, תחשוב לעצמה גם בעוד שתי דקות כשתציץ שוב החוצה מהחלון לבדוק אם אבא כבר בשער בזמן שהילד הכי חדש בגן יגלוש לעצמו במגלשה בחצר בפעם השלוש עשרה ברציפות ולא יסתכל על השער אפילו פעם אחת. 

אולי הוא התרגל. אולי כבר לא אכפת לו, תחזור ותגיד לעצמה. או אולי קצת לא אכפת והרבה כן אבל, נו, לא משנה ככה זה וזהו. 

זהו זה.

ככה זה.

יהודית הציעה לנוגה לשחק בפינת היצירה. "תיכף אבא יבוא", חייכה. 

נוגה שתקה ונשארה להסתכל דרך החלון על הילד שישאר אחרון.

"יש לי רעיון!" יהודית חייכה שוב. 

"אולי תצטרפי אליי וביחד נסדר את המגירות?" 

נוגה הסתכלה על יהודית כמו שמסתכלים על אנשים שמבקשים שיעזרו להם לסדר מגירות ומייד רצה אל פינת הבובות.

מכל הפינות בגן נוגה הכי לא אוהבת את פינת הבובות. 

אוף, הבובות המשעממות האלה. סתם יושבות על המדף ומחכות שהילדים ימצאו להן דברים מעניינים לעשות. למה, רק בגלל שנוגה והן נשארות לפני אחרונות זה אומר שהן חייבות להיות חברות? גם כל כך משעמם להמציא סיפור חדש כל פעם. מה, אני סופרת? נוגה מתרגזת. ההיא תאכל, השניה תישן, ובסוף בטוח יתחיל בלגן, כשזאת תאשים את ההיא שהיא לקחה לה משהו מהסל, למרות שאין לה הוכחה בכלל, וההיא לא תאמין ועובדה, גם נוגה ראתה, ואז היא תשאל את נוגה אם זה נכון אבל נוגה לא תזכור מילה במילה מה היא אמורה לענות ולמה בכלל היא אמורה לחשוב שהיא לא יודעת אם היא כן יודעת ודי כבר, נמאס! אין בזה שום היגיון.

"רוצה שנבנה יחד בקוביות?" יהודית ניסתה, ונוגה מייד לקחה כפית והתחילה להאכיל את הבובה.

פתאום הבחינה מבעד לחלון באבא עומד בשער ומצלצל בפעמון. 

"אבא כאן" יהודית קראה ומיהרה בריצה אל השער. 

אבא נכנס אל החצר וחייך אל נוגה שעמדה שקטה ובלי הרבה חיוך ליד הדלת.

"נלך?" אבא שאל והושיט לנוגה יד מרחוק .

נוגה לקחה את התיק הלפני אחרון מהמתלה וגררה אותו לאורך השביל. 

אבא נופף לשלום ליהודית ופתח את השער.

"להתראות מחר" יהודית שלחה נשיקה.

נוגה הסתובבה והסתכלה אחורה ואז הרכינה ראשה בשתיקה. "חכו רגע", עזבה את התיק ורצה אל המגלשה.

"יש לי רעיון מצויין. רוצים לראות איך אני יודעת לגלוש כמו דן?"