אז, כבר כמה דקות שאני מנסה ומנסה וקצת לוחץ וזה פשוט לא יוצא. 

איך אצליח לכתוב את מה שיש לי בראש ושזה גם יובן כמו שאני רוצה? שאכתוב שאני כועס? מאוד כועס? עצוב? על סף דמעות? בועות - בועות - בועות - תיכף - גולש - נו, מהר - לגשת  - לכבות? חייבת להיות מילה, שתתאר את המחשבות של הלב שלי, בערך בצורה קצת יותר מדוייקת. כמו נגיד, לא יודע, עולה לי בראש כרגע... כדור. לא בטוח איך זה קשור. 

כדור גדול. כדור קוצים. כדורגל חופים! לא, אני לא בטוח שזה מתאים...

טוב, אתחיל לכתוב סתם מהלב כל מה שהוא חושב וזהו.

קדימה. 

כן.

אז ככה.

ובכן. אהמ...

"לכבוד המורה נאורה.

נאורה, שלום.

מה עניינים, נאורה (ממש לא!)

המורה נאורה לילה טוב, 

אני רוצה, גם אם מעט באיחור, לשתף אותך במשהו חשוב. חשוב ורציני". 

כן, רציני זה טוב. רציני נשמע רציני, ואם גם מוסיפים חשוב, זה אפילו נשמע דחוף. 

ובכן: 

"המורה נאורה, דחוף לי שתדעי, הבוקר, אולי לא שמת לב כי היית  עסוקה, אבל די ממש מאוד נפגעתי ממה שקרה בשיעור חברה. ואת יודעת מה? אפילו הרגשתי כועס. כועס ממש. אין ספק, מדובר באחד הימים אהמ... הכתומים ביותר שחוויתי בחיי".

או! בחירה מעניינת. כתומים. לא רע.

"וכשאני אומר כתומים, המורה נאורה, אני מתכוון לכתום של ממש. לא בערך כמו כתום של משמש. יותר כתום כמו של כדור אש. כמו... כמו שמש ממש לוהטת, שמתלבטת אם לשקוע או עדיין להתעקש, אפילו שכבר אחרי שש, רק כי לא הספיקה להבהיר עדיין את כל העניינים שמציקים, ובינתיים הערב והלילה נתקעים בפקק תנועה, ומחכים שיגיע תורם, אבל, השמש מתעקשת להיראות, והעיניים נשארות פקוחות, וכבר מאוחר ועוד מעט מחר ושום דבר לא נפתר. אז כזה כתום. כמו ההכי למעלה במדחום. המפלצת שלא מבינה שכבר בוקר ונגמר החלום. כזה כתום. לא כתמתם, לא מוכתם. כתום כמו מישהו שקרה לו סוף העולם והוא פשוט כועס על כולם, ולא סתם. בכלל לא. כי אני אף פעם לא כועס לחינם. לעולם. רק כשלא צודקים לי. כי כשזה צודק, זה צודק. אני צודק? אבל כשזה לא...אוהו! אז הכעס שלי מתחיל להיערם ולהיערם ולהתכתם, כל כך להתכתם עד שכל מה שלא צודק הופך אותי לבלון כתום ענק שעומד עוד רגע להתפוצץ ולא מצחוק. 

המורה נאורה, תרשי לי להגיד לך משהו; היום התכתמתי, בחיי, עד סוף הסולם שבחצר. ממש עד הקצה שלו. והאמת, אם לא היינו צריכים להכנס חזרה לשיעור ולעזוב את החצר, הייתי יכול להמשיך ולהתכתם מרוב כעס אפילו יותר. עד הקצה של הגג של הבניין ממול, איפה שנגמרים דודי השמש ומתחילים השמיים. אבל בחרתי לשתוק. 

ורק כשהגעתי לקצה השקט אמרתי לך בקול לא רם שזה לא הוגן. אבל את כנראה לא שמעת כי לא הקשבת, או כי היית עסוקה ולא שמת לב לכעס שלי שצעק לשמים מרוב שתיקה. אז עכשיו אני רוצה להגיד שזה באמת לא היה הוגן. 

אני לא מתקטנן אבל לא הוגן שיריב, דרסו ועירית קיבלו טקסט הרבה, אבל הרבה יותר ארוך משלי להקריא בטקס יום ירושלים רק כי אני קצת מגמגם. הגמגום שלי יודע לקרוא ממש יפה, לא פחות מהם. וחוץ מזה, ירושלים היא עיר הבירה גם של המגמגמים. תסתכלי ברישומים. אז כן, זה לא הוגן. לא הוגן שבכל טקס יוליה ואופק עומדים תמיד בשורה הראשונה והתלמידים שקצת מתקשים עומדים הכי בסוף בשורה האחרונה. למה את בוחרת להתייחס אליהם כאל שונים? אני לא רוצה להמשיך להתרגל לעמוד מאחורי בועז שעומד תמיד מאחורי נועה עם ו' שעומדת כל פעם מאחורי נעה בלי ו' שבקושי מבחינים בה כי לפניה עומדת שרי, הקפטנית של נבחרת בית הספר בכדורסל, ועוד את אומרת לי לעמוד ליד המזגן המרעיש שליד הפח מיחזור הגדול שתרשי לי, אבל, משום מה תמיד יש בו הכל חוץ מדברים שאמורים להיות מתמחזרים. ממוחזרים. נו, איך שאומרים. 

אבל כרגע זה לא חשוב. כרגע אני רוצה לשתף אותך: אני עצוב. עצוב מאוד. לא כי אני מקנא אלא כי אני פשוט רוצה. גם. כמו כולם. אז נכון, אולי אני מסתכל לא תמיד בעיניים ולפעמים קל לי יותר להקשיב למישהו אם המבט שלי מופנה לשמים, והמילים שלי קצת מתעכבות, אבל בסוף הרי הן תמיד יוצאות, ואני שומע ורואה ומבין הכל וחשוב לי שתדעי ושכולם ידעו שאני יכול. אני רוצה שתתייחסי אליי כמו לשאר הילדים, אז מה אם אני לא הכי במרכז העניינים. דוקא היום בטקס ירושלים כשסיפרת שירושלים על ראש שמחתך, אני הייתי עצוב. לידיעתך. אני חושב שזה חשוב.

זהו, חשוב היה לי להיות כן וישיר. שיהיה לך לפנות בוקר צהוב בהיר.

בכבוד רב, 

בתודה,

במחשבה תחילה.

אביתר."