אמא עמדה שותקת בצד השביל וחיבקה את סבתא שחיבקה עץ רימון. אורה עמדה דום כמו פסל שצנח לו כל הדם בגוף לכפות הרגליים והוא מצליח לעמוד רק בזכות כמה עצמות עצמאיות שיש להן כוחות מיוחדים של אנשים שלא נופלים גם כשקורים להם דברים לא נעימים. חיליק, לעומתן, התיישב בדממה על אבן הפינה שתהיה, לדבריו, יום אחד גינה, ואני, כמו דחליל שמפחד להינקר, העדפתי להסתתר בחדר שלי מאחורי הוילון ולהסתכל מהגב על המראה שמסתכלת על החלון שפונה אל עץ הרימון ולדמיין שהוא לא באמת עומד מן הצד בעוד האמבולנס מתרחק מהבית של סבא אפרים. 

אם לשפוט, ואני כן שופט, סבא אפרים לא נראה בבית כבר שבועיים ואני לא בטוח אם מציאות או חלום, אבל מה שבטוח זה שאין לי חשק לבשל כלום מאז ועד היום. אני מניח שזה עניין זמני, אבל בינתיים, אני רוצה רק לבקש מהשמיים שיחבקו בשבילי חיבוק חזק את סבא אפרים, כמו החיבוק שחיבק אותי רק לפני שבועיים.